הפער הזה בין היותם ילדים ומתבגרים לבין הרצינות והבגרות שיוצאים מהם ברגע שהם נגשים לתוים, או אפילו רק לכוון את הכלי
.מפה לשם עברו בערך 3 שנים מאז התחלתי לתעד את הפעילויות השונות של המרכז למוסיקה בירושלים
יום החצוצרה, הנשפנים , הקשתים, פסנתר צעיר, פלהרמונית צעירה, מפגשים מוסיקליים וכיתות אומן עם
.גדולי המוסיקאים בעולם
?מה יותר נפלא מזה
.ילדים מקסימים, עם ניצוץ טהור ותמים בעיניים ורצון עז לנגן ולהצליח
,אומנים קטנים
,עם עולם ושפה שאני רואה ומעריצה אבל לא מבינה
,אני מסתכלת עליהם וליבי רכיכה, הם בטח לא מבינים למה העיניים שלי פעורות כך לרווחה
.הם לא מכירים אחרת
,בכל פעם שאני יוצאת משם אני מבינה קצת יותר איזה מקום יש למוסיקה ולאומנות, בחים שלנו
.ושאין הרבה דברים שמקרבים אותנו לבריאה ולחיים כמו המוסיקה
בכל פעם שאני יוצאת משם אני מצטערת שאני לא שומעת יותר מוסיקה, שלא ממש למדתי אף פעם לנגן
.ושעוד לא רשמתי את הבנות לחוג. שאולי עוד לא מאוחר
…הרשימה הזו באופן חריג תתפרסם בשני חלקים כי היה לי קשה לסנן
יעלי
אני בטוחה שנונה מסתכלת מלמעלה ומתמוגגת
מתכונים וכתיבה: הדיי עפאים
Deborah S. :סטיילינג
.לא רק לחובבי ערק – פלמידה בלימון ואניס
.אצלנו קוראים לו בשבש
.ביוגרפיה של גבעול – סלט אספרגוס וקישואים של ינגוס
יעני אספרגוס
.הפרח בגני – פאי רועים עם כרובית מוקרמת וכרובית אפויה בשלמותה
יאמי
יאמי בריבוע
עולם נשי אינטימי
פורסם בבלוג “נשים 365″ של ענת מגל, בכל יום מתפרסם ראיון עם אישה אחת. קשת יפה ומרגשת של נשים
יום 256, יעל. נוף נשים אינסוף
כך נפגשנו: בתחילת השיחה דברנו על היכולת לתאר במילים, את מה שאתה יודע לראות, שלא תמיד אפשר לבטא את התחושה באותו דיוק. נו טוב, אני מדברת עם צלמת, חשבתי לעצמי. אבל יעל דיברה, ואני ראיתי היטב את התמונות. הרגשתי שכל תיאור מחזיר אותי לתמונות קדומות בתוך הנפש פנימה. מסוג התחושות שאני רואה ברור ולא תמיד יכולה לתאר במילים
כמעט התפתיתי לתת לתמונות של יעל לדבר בראיון הזה, אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשתף אתכם גם במילים שסיפרה. באיזשהו רגע בראיון, הפסקתי לשאול, וצללתי למונולוג
?מה מעניין אותך בנשים
אני מתעניינת בנפשה של האישה. לאחרונה עשיתי תערוכת צילומים של נשים מבוגרות. זו הייתה עבודה שהתחלתי באופן עצמאי ותפסה תאוצה. היא די סיכמה לי את כל מה שאני עושה, ומיקדה אותי
שנים שאני מצלמת נשים בכל מיני דרכים, שהן פחות מקובלות. יש לי ממש צורך להציג נשים בדרך אחרת, כזו שאנחנו לא רגילות לראות את עצמנו
לפני 7 שנים בערך, צילמתי את קטלוג הסבתות של ‘קום איל פו’. מה שהיה מאד חזק, שזה הצליח להציג נשים בהקשר של אופנה בצורה לא רגילה. היום כבר רואים יותר שמצלמים נשים שהן לא דוגמניות ויותר מבוגרות, אבל אז זה היה יחסית חריג
גם בתערוכה האחרונה, רוב הנשים היו מעל גיל 60, כולן סבתות. אני בכלל לא מתייחסת לגיל, אני לא מתייחסת לכלום אלא לאדם. יש משהו מאד חזק שעובר את המחסום של הקמטים והצורה או אם העור מדלדל או לא. אני לוקחת את זה צעד קדימה משם
הגעתי לזה כי רציתי לגעת בנשים בדרך שהיא נשית, שלנשים יהיה מקום להזדהות עם מה שמוצג, ולא עם דימוי נשי שהן צריכות להלחם כדי להיות בו. צריכות לסבול ולהשוות את עצמן למשהו בלתי אפשרי
? מה את מחפשת
אני מחפשת עולם פנימי אינטימי לגעת בו. למצוא אצל המצולמת את העולם הנשי שלה, עולם עשיר שיש בו מהכל. זה גם בדרך כלל מקום שמבשילים לשם וצוברים את החיים האלה עם כל הטוב והרע והאהבה שיש בחיים
? למה דווקא נשים מבוגרות
כמעט כל הנשים שאני פוגשת יש להן משהו מעניין להגיד לי על החיים, שנותן לי השראה לחיים שלי, שאני יכולה לקחת. כולן עברו דרך אותן תעלות, דרך האמהות ואהבה ולהחזיק בית
עם הבגרות שלי, ובעיקר כשנעשיתי אמא, יש לי יותר צורך בנשים שיהיו איתי, ללמוד להתנחם אצל נשים. זה משהו שנשים יכולות לתת לנשים, ואי אפשר לקבל את זה משום מקום אחר. סוג של נחמה וכח של מגע
אני לא מבטלת קשר עם גברים ואת המקום בחיים שהם תופסים, אבל זה משהו אחר, משהו שאני מחפשת
?מאז ותמיד עניין אותך עולם הנשים
יש לי מעט זיכרונות ילדות, אבל אני חושבת שתמיד העסיקו אותי יחסים עם נשים, קשר עם נשים. יש לי תמונת ילדות מאד מוקדמת מסבתא שלי. הכרתי אותה בערך עד גיל 4 שאז נפרדנו. היה לה את השריר המדלדל מתחת ליד יש לו כל מיני שמות, אנחנו קראנו לו ‘מי’ שזה בצרפתית ‘הרך של הלחם’. אני זוכרת שכילדה היינו ממוללים את זה, וזה היה נעים וטוב
זה זיכרון שמגיע מנותק לגמרי מכל הקונוטציות החברתיות או הדימוי הנשי שיש לדבר הזה. שום מחשבה שהיא זקנה ומדובללת, אלא רוך וחום, בדיוק כמו הרך של הלחם, מזין, בריא, טוב. חשבתי על זה הרבה כשצילמתי את הנשים
על זה שאני מצליחה להגיע למבט פייסני, שרואה באופן כזה את הדברים, בלי התמונות של נשים חטובות, מתוחות. אני בחיים לא הייתי ככה, אני בסדר, אבל אף פעם לא הייתי שדופה. נמאס לי מהתמונה שמאכלים אותי ואני צריכה לסבול ממנה
בשנת 1999 כשהייתי בת 20 וקצת, נסעתי למרוקו עם חברה. הגענו לחמאם וזו הייתה חוויה שאי אפשר לשכוח. את נכנסת למקום אפל, עם אדים, הכל רטוב וחם, אני לא צריכה לומר שזה רחם, וזה הדבר הכי מהמם בעולם..! הכל מלא בנשים – ציצים נפולים
.תחתים גדולים, נשים שדופות וילדות בראשית ההתפתחות שלהן. כל הערבוביה הזאת, בלי שום מבט מבחוץ. עולם נשי
אני לא מתמסרת למסאז’ים, אבל הייתה שם בלנית, אישה חזקה, שהשכיבה אותי ושיפשה את הגוף כל כך חזק, עד שירדו שכבות של עור. לא הייתה ברירה אלא רק להתמסר לה
.זו הייתה חוויה מיסטית. זה היה שוק עבורי, יצאתי ב’היי’ מטורף כאילו התחלתי את החיים מהתחלה
אני מחפשת את המקום הזה, שגם מנותק מהמבט הקשה של הרחוב, של העולם שאנחנו חיים בו. זה יותר ממבט, זה לא על הדבר החיצוני, זה גם הנפש שלנו
.הייסורים של האמהות, הטלטלות ההורמונאליות, כל הדברים האלה יחד שבזכותן אנו נשים. זו זכות גדולה להיות אישה. זה עולם עשיר של גוף ונפש
.לזה אני מתכוונת שאני מצלמת נשים. אני לא מרגישה שאני רוצה להילחם בעולם הפרסום והיופי, זה לא רק על צילום הגוף החטוב, אלא זה יותר עמוק, זה צורך לאהוב נשים
מאת: יוסף בר יוסף
בימוי ועריכה מוסיקלית: רוני ניניו
משתתפים: אריה צ’רנר, יוסי עיני, יונתן מילר
תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר
תאורה: רוני כהן
טעים ומפתיע
על הבישולים הדיי עפאים
Deborah s. על הסטיילינג
מתכונים
טור אוכל חדש ב”ז’ורנל”, המגזין המתחדש של מעריב
פעמיים בשבוע
את האוכל הוגה הדיי עפאים
Deborah S. :על הסטיילינג
ברלין
.חתיכת מקום, ברלין
.נסעתי ביום ההולדת שלי בשביל להיות קצת עם עצמי, בשקט
.גם אהוד בנאי באזניות, לא הצליח להשתלב
.יומיים וחצי זה לא זמן בשביל להבין משהו ממה שהיה ומה שהוא המקום הזה
.אז הפעם אשתוק
.בימים אלו של מהפכה, גזרתי על עצמי תענית קניות
,ריבונו של עולם
.מי שאוהב עיצוב ואומנות, אסתטיקה וטוב טעם, לא יכול שלא להתעלף מהמתחם המחודש של בית בנמל
,לעזאזל הקוטג’, בלעדיו אני יכולה לחיות
?אבל בלי מותרות פה ושם
איזה ספר אומנות עם כריכה קשה
.או תיק מהמם למות. אני אישה, תבינו
.על מי אני עובדת? כשאין לי קוטג’ אני אוכלת קממבר. אבל קצת
.”לכל צום יש מוצאי צום, ואחרי כל דיאטה צריך “לשמור
.אל תבואו מורעבים
